חוסן ארגוני במציאות של רצף משברים - ישראל ואוקראינה

מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה ב־24 בפברואר 2022, וכמעט שנתיים מאז ה־7.10 בישראל – כבר אפשר לזהות שני דפוסי חוסן שונים אך משלימים.

באוקראינה, חברות גדולות וקטנות כאחת בנו שיטות עבודה לחיים תחת הפגזות. דוחות של McKinsey ושל AmCham Ukraine מתארים כיצד מנהלים הקימו חדרי חירום ארגוניים, העבירו עובדים לאזורים בטוחים, שמרו על רוב כוח האדם – ובעיקר תקשרו ביומיום עם העובדים בשקיפות ואמפתיה. ההנהלות למדו לוותר על היררכיות נוקשות ולאצול סמכויות כדי לאפשר רציפות עסקית תחת אי-ודאות קיצונית.

בישראל, מאז אוקטובר 2023, המחקר והפרקטיקה התמקדו יותר ברובד הקהילתי–חברתי. ארגונים רבים הפנו משאבים לבריאות הנפשית של העובדים ובני משפחותיהם: קווי סיוע דיסקרטיים, ימי חופשה ייחודיים, פתרונות לילדים והגנות פיזיות במשרדים. פרסומים ב־Harvard Business Review וב־Israel Journal of Health Policy Research מתארים את הדגש על חמלה, הקשבה וערבות הדדית. במילים אחרות - כאן החוסן התבטא קודם כול ביכולת לשמור על אנשים בתוך סערה.

ומה אפשר ללמוד?

מאוקראינה: רציפות עסקית וזריזות ניהולית כבסיס לחוסן.

מישראל: חוסן חברתי וחמלה אנושית כעוגן לשרידות ארגונית.

יחד הם מציעים מפתח רחב יותר להבנת חוסן: לא רק שורה תחתונה ולא רק רווחה - אלא שילוב של ארגון כיחידת ביצוע וקהילה כיחידת משמעות.

ומעניין לראות שבעוד אוקראינה של היום מזכירה את ישראל של פעם - כשהמוקד היה על רציפות מערכתית בכל מחיר- הרי שישראל עצמה עברה לאורך השנים תהליך תרבותי. מהיגיון של “להחזיק את המערכת מתפקדת” עברנו לדגש על “להחזיק את האנשים והקהילה”. החוסן כבר אינו נמדד רק ביכולת הייצור או בהמשכיות העסקית, אלא גם ביכולת לשמור על בריאות נפשית, אמון וחמלה בתוך הארגון. זהו אולי השינוי התרבותי העמוק ביותר שהתרחש כאן, ושמאיר את השיח הגלובלי על חוסן מזווית חדשה.

מקורות: McKinsey (2022–2024), AmCham Ukraine (2023–2024), Harvard Business Review (2023–2025), IJHPR (2024–2025).