חוסן ארגוני – מה באמת למדנו השנה?

השנה, אולי יותר מתמיד, עצם האיחול “שנה טובה” מעלה בנו קושי.

במציאות של רצף משברים בלתי־פוסקים – ביטחוניים, כלכליים וחברתיים – נדמה שהמילים אינן במקומן עוד.

דווקא משום כך, השנה מזמינה אותנו לא רק לברך, אלא להתבונן ולהיווכח מהו חוסן של ממש: כיצד ארגונים, מנהיגים וקהילות שומרים על יציבות, משמעות ולכידות כשהקרקע תחתיהם רועדת.

מה היה מיוחד בישראל 2024–2025? לא רק עוד “ניהול משבר”. אלא רצף מצבים שלא אפשרו הפוגה: מלחמה, משבר כלכלי, מחלוקות חברתיות – כולם יחד, בו־זמנית.

ואז קרה משהו מעניין:

ארגונים גילו שדווקא כשהכול שביר – הלכידות האנושית מתבררת כעמוד התווך היציב ביותר.

מנהיגים למדו שקור רוח לא מספיק; חייבים גם להפגין חמלה.

“תכניות מגירה” הפכו מהר מאוד ל”שגרה מתמשכת” – ודרשו מאיתנו לשנות בזמן אמת.

מתקפות הסייבר לא נראו פתאום כעניין טכני, אלא כחלק בלתי נפרד מהחוסן הארגוני.

וערבות הדדית, שהתבטאה בהתנדבות ובחופש לעובדים לקחת חלק במאבקים ערכיים, חיזקה לא רק קהילות – אלא גם את תחושת המשמעות בתוך החברות עצמן.

אבל לצד היכולת המרשימה לגלות חוסן, ברור גם שהמחיר כבד:

עובדים ומנהלים מתמודדים עם שחיקה מתמשכת.

חוסר הוודאות מערער את תחושת הביטחון והאמון.

לא כל ארגון הצליח להחזיק בלכידות הפנימית – ובחלקם נותרו סדקים עמוקים.

ההכרה במחיר הזה אינה מפחיתה מן החוסן – היא חלק ממנו. חוסן אמיתי נבנה לא מתוך התעלמות מהשחיקה והפגיעות, אלא מתוך ניסיון להתמודדות מודעת ומושכלת עמן.

המסקנה שלי:

ישראל היא לא “מודל מושלם”, אבל היא מעבדה חיה לחוסן. היא מציבה קיצוניות שממנה אפשר ללמוד: איך לשלב בין שיקול דעת צלול לבין אנושיות עמוקה, ואיך להפוך חוסן לא ל”תגובה למשבר” – אלא ליכולת מתמשכת לחדש ולצמוח בתוכו.

אני מזמינה אתכם לשתף:

מה אתם למדתם על חוסן ומה הארגון שלכם למד על חוסן השנה?